גם אני נטעתי עץ- הקורונה ממבט המשתלה

הקורונה חייבה אותנו להסתכל על סביבת המגורים שלנו, חייבה אותנו לבחון אותה, אילצה אותנו להיות ביקורתיים ולא איפשרה לנו לברוח מכל אשר סובב אותנו.

חלקינו יצאנו נשכרים, למדנו להעריך את איכות חיינו, לשמוח בחלקינו ,להעצים ולברך על הזכות שנפלה בחלקינו להיות מוקפים בכל כך הרבה שפע בסביבה הקרובה לנו.

ולעומת זאת, חלקינו נאלצנו להתמודד עם עובדות לא קלות של סביבת חיים דלה, בדידות וחוסר שקט נפשי.
יש כאלו שהחליטו לקחת את התקופה הזו בתור הזדמנות להביט פנימה, כמו מתנה שיש לקחת אותה ולמנף אותה, ללמוד מה גורם לכל אחד מאתנו להיות באמת מאושרים, להבין שהאושר מצוי בדברים הקטנים.

תחילת הסגר היכתה את כולנו בהלם , שיתקה את רובינו. במהלכו ,התרגלנו וניסינו למצוא פירצה ,פירצה שתאפשר לנו להרגיש חיים ,שתאפשר לנו לנשום חמצן נקי, לעשות דברים שיתנו לנו משמעות, ישמחו אותנו .

אנשים גילו צורך לטפח את סביבת המגורים שלהם, להפריח את הגינה, לייחד אותה ,ליצור בה פינות מגוונות, לנטוע עץ צל בדשא החשוף.

מגיעים אלינו יום יום אנשים שבזכות הקורונה שמו לב שהגינה שלהם אינה מוצלת, הם גרים שם שנים ובכל זאת רק עכשיו הם שמו לב.

הם נטעו עץ שישמח אותם עוד הרבה שנים ויספק להם אושר קטן ואולי איכות חיים בצילו של העץ בזכות תקופה ארוכה וקשה.

אפשר לזקוף לטובת המשבר הזה לפחות נקודת זכות אחת, בצורת עץ צל לחצר , שישאר שם עוד שנים, גם כשאנחנו לא נזכור שהיו פעם סגרים.